כמה משלמים בחודש בהליך חדלות פירעון – איך נקבע צו התשלומים

אין בחוק סכום חודשי קבוע. בתקופת הביניים הממונה קובע דמי מחיה שנשארים אצלכם, והיתרה עוברת לנאמן. מהצו לשיקום כלכלי גובה התשלומים נקבע לפי כושר ההשתכרות בניכוי דמי המחיה, ככלל לשלוש שנים.

בעשור האחרון ליוויתי הרבה אנשים בהליך חדלות פירעון, והשאלה הראשונה כמעט תמיד זהה: "כמה אני אשלם בחודש?". התשובה ההוגנת היא שאף אחד לא יכול לנקוב במספר בפגישה הראשונה, כי החוק לא קובע סכום אלא מנגנון: מי קובע, לפי איזה נתון, לכמה זמן, ומה קורה כשהנתון משתנה. במדריך הזה אעבור על המנגנון הזה שלב אחר שלב, עם הסעיפים בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018, כדי שתוכלו להעריך את המצב שלכם בעיניים פקוחות – ולדעת אילו שאלות לשאול.

שני שלבים, שני סוגים של תשלום

הבלבול הגדול ביותר בנושא הזה נובע מכך שבהליך יש שתי תקופות, ובכל אחת מהן התשלום עובד אחרת ומי שקובע אותו הוא גורם אחר.

תקופת הביניים מתחילה עם צו לפתיחת הליכים. לפי סעיף 156(א) לחוק, עם מתן הצו הממונה קובע דמי מחיה שיוקצו ליחיד מעת לעת מהכנסתו מעבודה או מכל מקור אחר. סעיף 156(ב) מוסיף את הצד המעשי: הממונה רשאי להורות שההכנסה שממנה משולמים דמי המחיה, כולה או חלקה, לא תהיה חלק מנכסי קופת הנשייה, שהיחיד יותיר בידיו את דמי המחיה, ואת היתרה יעביר לנאמן בתשלומים עתיים באופן שיורה הממונה. זה הסדר התשלומים השוטף של תקופת הביניים – לא "קנס" ולא פירעון החוב עצמו, אלא העברת העודף שמעל המחיה הבסיסית. על מה עוד קורה בתקופה הזו כתבתי במדריך על שלב תקופת הביניים, ועל התמונה המלאה של לוחות הזמנים בכמה זמן נמשך ההליך.

הצו לשיקום כלכלי הוא השלב השני, והוא זה שקובע את "צו התשלומים" במובן שאנשים מתכוונים אליו. סעיף 161(ב)(1) קובע שבצו לשיקום כלכלי יקבע בית המשפט, בין השאר, את חובת התשלומים, ובכלל זה הוראות לעניין גובה התשלומים ותקופת התשלומים. אותו סעיף גם קובע שאם מתקיימים ביחיד התנאים להפטר לאלתר, בית המשפט יורה על הפטר לאלתר במקום על חובת תשלומים. הסברתי את הצו הזה לעומק במדריך על צו שיקום כלכלי.

ההבחנה הזו חשובה מאוד בפועל: מי שמקבל סכום בתקופת הביניים ומניח שזה "התשלום שלו להמשך ההליך" עלול להיות מופתע לשני הכיוונים, כי הצו לשיקום כלכלי נקבע בהליך אחר, על ידי גורם אחר, ולפי נוסחה שכתובה בחוק.

איך נקבע גובה התשלומים – כושר השתכרות פחות דמי מחיה

הנוסחה עצמה קצרה. סעיף 162(א)(1) קובע שגובה התשלומים ייקבע על בסיס כושר ההשתכרות של היחיד לאחר שהופחתו ממנו דמי המחיה. כלומר לא לפי גובה החוב, לא לפי מספר הנושים, ולא לפי מה שהצעתם לשלם – אלא לפי הפער בין היכולת להשתכר לבין מה שדרוש לחיים בכבוד.

שני המושגים האלה מוגדרים בסעיף 160 לחוק, וההגדרות הן הלב של העניין:

• דמי המחיה – הסכום הדרוש ליחיד ולמי שפרנסתם עליו להוצאות המחיה הבסיסיות לשם מחיה בכבוד, ובהתחשב בהכנסתו של בן זוגו ושל ילדיו שפרנסתם עליו. כאן נכנס גודל המשפחה והמצב המשפחתי לתוך החישוב.
• כושר השתכרות – כושר ההשתכרות של היחיד מעבודה ומכל מקור אחר. שימו לב: לא ההכנסה בפועל בחודש מסוים, אלא הכושר. מי שמפוטר יום לפני הדיון לא "מאפס" בכך את התשלום, ומי שעובד בחצי משרה מתוך בחירה לא בהכרח ייבחן לפי חצי משרה.

שתי ההגדרות מפנות לאותו מקום: שניהם מחושבים על בסיס כללים שקובע השר לפי סעיף 162(ב) – כללי המחיה בכבוד ודרך חישוב כושר ההשתכרות – ובהתאמה לנסיבותיו האישיות של היחיד. כלומר החוק קובע את המנגנון, ואת דרך החישוב עצמה קובעים כללים מתחתיו, ברמת החקיקה והנהלים. לכן לא תמצאו כאן סכומים ולא טבלה: כל מספר שהייתי מציג היה או לא מדויק או לא מעודכן, ובמאמר שכל מטרתו לעזור לכם להעריך את המצב שלכם זה הנזק הגדול ביותר. ההתאמה לנסיבות האישיות היא גם הסיבה ששני אנשים עם אותה תלושי שכר יכולים לקבל תשלום שונה לגמרי.

יש גם חריג מכוון בתוך הנוסחה. סעיף 162(א)(2) מאפשר לבית המשפט, כשאין ליחיד תשלום עונשי שאינו בר הפטר, לקבוע את גובה התשלומים כשיעור מכושר ההשתכרות גם אם הסכום שייוותר בידו עולה על דמי המחיה – אם מצא שיהיה בכך כדי לעודד את היחיד להגדיל את הכנסתו. זה סעיף שמיטיב עם מי שרוצה לעבוד יותר, והוא ראוי להעלאה בדיון. בנוסף, סעיף 162(א)(3) שומר על הוראות חוק הביטוח הלאומי בעניין הכנסות מוגנות, כך שיש הכנסות שהחוק מגן עליהן; מה נכנס לגדר הזה הוא בדיקה פרטנית ולא כלל גורף.

רוצים אינדיקציה ראשונית לפני שיחה? מחשבון הזכאות באתר עובר איתכם על הנתונים הרלוונטיים ונותן תמונה כללית על ההליך במצב שלכם. הוא לא מחשב את צו התשלומים, כי כפי שראינו אף כלי אינטרנטי לא יכול לעשות את זה.

האם יש סכום מינימום – ומה זה הפטר לאלתר

החוק לא קובע סכום מינימום לתשלום החודשי. למעשה הוא קובע את ההפך: סעיף 167(א) קובע שבית המשפט לא יטיל חובת תשלומים על יחיד שכושר ההשתכרות שלו אינו עולה על דמי המחיה, וייתן לו הפטר לאלתר. זה המסלול שרלוונטי למשל למי שכל הכנסתו היא קצבה בגובה שאינו עולה על המחיה הבסיסית.

שני תנאים חשובים נלווים לזה, ובלעדיהם התמונה לא שלמה:

• סעיף 167(ב): הפטר לאלתר לא יינתן למי שמתקיים לגביו תנאי מהתנאים שבשלהם ניתן להאריך את תקופת התשלומים לפי סעיף 163(ג), אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. כלומר התנהלות בהליך משפיעה גם על המסלול הזה.
• סעיף 167(ג): גם כשניתן הפטר לאלתר, בית המשפט רשאי להורות שנכסים שיוקנו ליחיד בתקופה שיורה – שלא תעלה על שלוש שנים ממועד הצו, ובנסיבות חריגות גם מעבר לכך לגבי נכסים מסוימים – ייכללו בקופת הנשייה. הפטר לאלתר הוא לא בהכרח "סוף הסיפור" באותו רגע.

באתר יש שתי החלטות שמדגימות את שני הקצוות: הפטר לאלתר בהיעדר כושר השתכרות והפטר מותנה בהסדר תשלומים חודשיים. כל החלטה ניתנה בנסיבות שלה ואינה מלמדת מה ייקבע בתיק אחר, אבל יחד הן ממחישות שהטווח אמיתי ושהנתונים האישיים הם שמכריעים.

כמה זמן משלמים – שלוש שנים, ומתי פחות או יותר

סעיף 163(א) קובע כלל פשוט: תקופת התשלומים תהיה שלוש שנים ממועד מתן הצו לשיקום כלכלי. סביב הכלל הזה החוק בונה חריגים לשני הכיוונים, ושווה להכיר אותם לפני הדיון ולא אחריו.

קצר משלוש שנים (סעיף 163(ב)): בית המשפט רשאי לקבוע תקופה קצרה יותר, מטעמים שיירשמו, אם התקיימו נסיבות אישיות המצדיקות זאת.

ארוך משלוש שנים (סעיף 163(ג)): בית המשפט רשאי לקבוע תקופה ארוכה יותר אם מצא שמתקיים אחד מאלה – התנהלות בחוסר תום לב במטרה לנצל לרעה את ההליכים, אי שיתוף פעולה עם הנאמן או הממונה, או הפרת ההגבלות באופן שהיה עלול לפגוע בהליך; חוב שנוצר מהתחייבות או עסקה בהיקף משמעותי כשהיחיד ידע או היה עליו לדעת שיש סיכוי גבוה שלא יעמוד בה, או מהזנחה חמורה בניהול ענייניו הכלכליים בחוסר תום לב, או שמקורו בפיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין; פעולות לפי סעיפים 219 עד 221 להעדפת נושה או להברחת נכסים; או צו לפתיחת הליכים אחר בשבע השנים שקדמו להליך.

בלי מועד סיום (סעיף 163(ד)): מצא בית המשפט שמתקיים תנאי מהתנאים שבפסקאות (1) עד (3) בשל מעשה שנעשה בנסיבות חמורות או בחוסר תום לב, הוא רשאי לקבוע תקופת תשלומים שאינה קצובה בזמן. וסעיף 163(ה) מוסיף אפשרות לתקופה ארוכה יותר גם בלי אותם תנאים, בנסיבות כלכליות מיוחדות וחריגות שבהן שלוש שנים אינן מביאות לאיזון הראוי בין זכות הנושים לפירעון ובין הצורך בשיקום הכלכלי.

המסקנה המעשית: ההתנהלות בתוך ההליך משפיעה על הזמן לא פחות מהנתונים הכלכליים. על ההגבלות והחובות שחלות בתקופה הזו, שהפרתן היא אחת העילות להארכה, כתבתי בהרחבה במדריך ההגבלות בהליך.

מה קורה אם לא עומדים בתשלום

זו השאלה השנייה בתור, ובצדק. החוק נותן כאן שלושה מנגנונים נפרדים, וכדאי להכיר את כולם:

• העברת ההכנסה ישירות לנאמן (סעיף 166). לא העביר היחיד תשלום במועד, רשאי בית המשפט, לבקשת הנאמן, להורות למי שמשלם לו את ההכנסה להעביר אותה בתקופת התשלומים ישירות לנאמן. הנאמן מעביר את התשלומים לקופת הנשייה ואת היתרה ליחיד.
• הארכת התקופה (סעיף 170(ב)). בית המשפט רשאי להאריך את תקופת התשלומים אם מצא שהיחיד לא קיים תנאי מתנאי הצו לשיקום כלכלי, ובכלל זה אם אינו עומד בחובת התשלומים.
• הארכה אוטומטית עד להכרעה (סעיף 173). מצא הממונה, לאחר הדוח המסכם של הנאמן, שהיחיד לא עמד בתנאי הצו, הוא מגיש בקשה לשינוי הצו ומודיע ליחיד ולנושים; מרגע הגשת הבקשה תקופת התשלומים מוארכת עד להכרעת בית המשפט. דחה בית המשפט את הבקשה, הוא יורה לנאמן להשיב ליחיד את מה שנגבה בתקופת ההארכה, אלא אם מצא הצדקה להימנע מכך.

הדבר שאני אומר בפגישה הראשונה הוא פשוט: כשמשהו משתנה – פיטורים, מחלה, לידה, ירידה בהכנסה – הכלי הנכון הוא בקשה, לא הפסקת תשלום. בקשה פותחת מסלול מוסדר; הפסקת תשלום פותחת את שלושת המנגנונים שלמעלה.

לבקש שינוי בגובה התשלום – למי מגישים

כאן יש פרט פרוצדורלי שמבלבל הרבה אנשים, והוא כתוב בחוק במפורש. בקשה לשינוי גובה התשלומים בשל שינוי הנסיבות או גילוי עובדות חדשות מוגשת לממונה, והוא מוסמך להחליט בה (סעיף 170(ג)) – ולא לבית המשפט, גם אם בית המשפט הוא שקבע את הסכום מתחילה. שינויים אחרים בצו לשיקום כלכלי, כמו קיצור או הארכה של התקופה, הם בסמכות בית המשפט לפי סעיף 170(א), והחלטות לפי הסעיף מתקבלות לאחר שניתנה לנושים הזדמנות להשמיע את טענותיהם (סעיף 170(ה)).

בתקופת הביניים התמונה מקבילה: הממונה רשאי, מיוזמתו או לבקשת היחיד או נושה, לשנות את גובה דמי המחיה ואת אופן תשלומם אם מצא שהשתנו הנסיבות או התגלו עובדות חדשות (סעיף 156(ה)). ובמקרים שבהם צריך יותר כסף ביד מעבר לדמי המחיה, סעיף 165 מאפשר לממונה לאשר לנאמן להותיר בידי היחיד סכומים נוספים הדרושים לו או למי שפרנסתם עליו, ולבית המשפט לאשר העברת סכומים או נכסים מקופת הנשייה – בשני המקרים כשנמצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין. גם בתקופת הביניים בית המשפט רשאי לאשר סכומים נוספים לאחר שמיעת הנושים (סעיף 156(ד)).

בפועל, מה שמכריע בבקשות האלה הוא התיעוד. שינוי נסיבות שאין לו אסמכתאות הוא טענה; שינוי נסיבות מתועד הוא בקשה. את הטפסים והמסמכים שההליך דורש אספתי במדריך הטפסים.

לסיים מוקדם – הקדמת תשלומים וקיצור התקופה

הרבה אנשים שואלים אם אפשר "לסגור הכול" בתשלום אחד, למשל מכספי עזרה של המשפחה. התשובה היא שאפשר לבקש, אבל זה לא אוטומטי ויש לו תנאי ברור. סעיף 170(ד) קובע שיחיד שנקבעה לו תקופת תשלומים לא ימיר אותם בתשלום חד פעמי או בתשלומים גבוהים יותר בתקופה קצרה יותר, אלא בדרך של בקשה לשינוי הצו לבית המשפט; ובית המשפט רשאי לאשר שינוי כזה רק אם הוכח להנחת דעתו שהמקור לתשלום אינו מנכסי קופת הנשייה. במילים אחרות: מקור חוץ, מתועד.

מסלול שני לקיצור קיים למי שנקבעה לו תקופה ארוכה. סעיף 171(א) קובע שאם נקבעה תקופת תשלומים העולה על שלוש שנים או שאינה קצובה בזמן, בית המשפט רשאי, לבקשת היחיד, בתום שלוש שנים ממועד הצו, לקצר את התקופה אם שוכנע שהיחיד שיתף פעולה ועשה מאמץ משמעותי להשיא את שיעור החובות שייפרע לנושים. ההחלטה מתקבלת לאחר שמיעת הנושים ובהתחשב בעמדת הנאמן והממונה (סעיף 171(ב)). שימו לב להיגיון: שיתוף הפעולה הוא לא נימוס, הוא קריטריון.

מה עוד נכנס לקופת הנשייה בתקופת התשלומים

התשלום החודשי הוא לא הדבר היחיד שזז בתקופה הזו, וזה חלק מהעסקה שחשוב לדעת עליו מראש. סעיף 164(א) קובע שכל נכס שיוקנה ליחיד בתקופת התשלומים ייכלל בנכסי קופת הנשייה, למעט נכסים לפי סעיף 217. מצד שני, סעיף 164(ב) קובע שההכנסה שעל בסיסה נקבעו התשלומים אינה נחשבת חלק מנכסי קופת הנשייה – כלומר מי שעומד בתשלום לא נדרש למסור גם את יתר אותה הכנסה. סעיף 164(ג) מוסיף שבית המשפט רשאי להורות שנכסים מסוימים ייכללו בקופה גם אם יוקנו אחרי תום התקופה.

הדוגמה שחוזרת אצלי הכי הרבה היא ירושה או פיצויים שמגיעים באמצע ההליך. הכלל הוא דיווח מיידי לנאמן, ועל המקרה הזה בפרט כתבתי בנפרד במדריך על ירושה לאחר הפטר חלוט.

השורה החשובה: אין מספר, יש מנגנון – והמנגנון גלוי

מי שמחפש באינטרנט סכום חודשי לא ימצא אותו, ולא בגלל שמסתירים ממנו. החוק לא קבע סכום אלא נוסחה שמביאה בחשבון את כושר ההשתכרות, את המחיה בכבוד של המשפחה ואת ההתנהלות בהליך – ושלושת הדברים האלה הם נתונים אישיים. מה שכן אפשר לעשות לפני הדיון זה להגיע מוכנים: לדעת מה נכנס לנוסחה, לדעת למי מגישים בקשה ומתי, ולהבין ששיתוף פעולה ותיעוד הם לא דקורציה אלא בדיוק מה שהחוק מסתכל עליו. בעשור האחרון ראיתי שההבדל בין הליך קשה להליך סביר נמצא כמעט תמיד שם.

המידע במאמר זה נועד להסברה כללית ואינו מהווה ייעוץ משפטי. לכל מקרה ספציפי יש לפנות לעורך דין.